<h1>ראבי"ה סימן תתקכ"א</h1>
<h2>דף קיג:</h2>
לבי הוגה וחורש, לעמוד על העיקר והשורש, על בד ובד שאני דורש, בין הדבקים להפריש. וכל הירא והחרד, ראוי להחריד, ולתת בינה יתירה, למצוא כח דהתירא, וכח ב"ד יפה, לחזק הרפה, העני העלוב שנשא אשה הוגנת בת הגונים, בדעת שלימה, ושהה עמה ימים ושנים, והוליד ממנה זרע אבל לא נתקיים. לאחר זמן פגעה בה מדת הדין ונשטתה, ובהדי כובשי' דרחמנא, אין להרהר אנה ואנה. ועל כל זאת גלגל עמה כמה שנים, ובקושי הפרישוהו ממנה שלא יתייחד עמה, כי אין היתיר לאיסורה בבדיקת פקחות ולא בהרגשה. וזה העלוב עומד וצווח, אוי לי על אשתי אוי לי על אחרת ואינו יודע היאך לפטור זו בגט, אם כן ישב אצלה כל ימיו ויבטל מפריה ורביה. וכגון זו לא צריכה הרבה עצה גבורה, שלא ילך זה בלא וולד לקבורה. לכך רבותיי, יפתח דבר זה בגדולים כמותכם, מורי הרב ר' אפרים הישיש ומורי הר' אליעזר בר' יואל הלוי, לברר לנו מה חשוב יודעת לשמור גיטה דשוטה. ובאתי לדון לפני רבותיי, לפי עניותי. מדאמר רבא [יבמות קי"ג ע"ב], מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא, אמר לעדים, ראו גט שאני נותן לה, וחזר ואמר, כנסי שטר חוב זה, מגורשת, לאו א"ר יוחנן לא בעינן דעתה, ה"נ לא בעינן דעתה, אלמא דבדעתא קלישתא שאינה יודעת טיבו של שטר מהו, אלא כשיתנוהו לה תשיאנו בחזקת נייר בעלמא סגי. (והאי דמי לכנסי) [והאי דאמר לה] שטר חוב, קמ"ל דאפי' בפיקחת, אע"פ שמתגרשת בעל כרחה, [כ]שקיבלתו לשם שמירה בעלמא [סגי]. ולהכי נקט שטר חוב, שכן דרך פקחין לשמור ולא נייר בעלמא. או אם זרקו בתוך חצירה המשתמרת. והיינו דא"ר יצחק [שם], דבר תורה שוטה מתגרשת, מידי דהוה אפיקחת בעל כורחה, [ומוקי לה ביודעת לשמור את גיטה] (אלא) [ו]קמ"ל דמשלחה ואינה חוזרת בעינן דעתה כפיקחת בעל כרחה, (דלא) [ולא] בעינן דעתה בגיטה אלא דעת שמירה, דמי שיש לה דעת שמירה יודעת להבין כשאומרים לה אל תחזרי לבית פלוני עוד. ויודעת לשמור קידושין דתנן בפ' ב"ש [ק"ז ע"ב], כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן, מפורש בה(מ)תקבל [ס"ה ע"א] דהיינו צרור וזרקו אגוז ונטלו. (ובפ' בית שמאי תינוקת שאינה יכולה לשמור). בתוספתא דגיטין [פ"ד ה"ג] נמי, איזו קטנה שיודעת לשמור גיטה, כל שנותנין לה גיטה או דבר אחר ומחזירתו לאחר שעה. [ובירושלמי [פ"ו ה"ב] אמר ר' יוחנן] איזוהי קטנה שהיא צריכה להתגרש, כל שנותנין לה גיטה ודבר אחר עמו והיא מוציאה אותו לאחר זמן. פי', היינו דא"ר יוחנן בפ' ה(מ)תקבל [ס"ד ע"ב], כל שמשמרת דבר אחר מחמת גיטה. ומסיק, כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר. ונראה (מ)פי' [כ]שתובעין ממנה גיטה [מוציאה היא גיטה], וכשתובעין ממנה חפץ אחד מוציאה החפץ. ולאו דווקא גיטה נקט, אלא הוא הדין שאר שני חפצים, אלא משום דשקיל וטרי בגמ' נקט גיטה. כי האי גוונא חשוב יודעת בטיב שמירה, אם גט גט אם קידושין קידושין. ובפר"ח מחליף הגירסא בפ' ה(מ)תקבל, דאמר רבא, שלש מידות בקטן, צרור וזורקו אגוז ונטלו, וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה. הפעוטות מקחן מקח, וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון. ומסתבר כגירסתו, דפעוטות אית להו דעת צילתה טפי מבגירושין. דמתגרשת בעל כורחה. מיהו לכל הגירסות יש לכוין דעת המתקדשת למיאון כדמפרש לה בירושלמי [שם], כל שנותנין לה גיטה ודבר אחר עמו ומוציאה אותו לאחר זמן [וזו יודעת לשמור את גיטה לאחר זמן], ונראין הדברים דלענין שמירת גיטה דשוטה לא בעינן דעתא צילתא כולי האי כמו בקטנה המתגרשת בקידושי אביה, משום דזו הגיעה לכלל שנותיה. ונראה דגדולה [ש]יש לה דעת פעוטות הרי היא כפיקחת לכל דבריה אפי' לקבל קידושי' (תולה) [יכולה]. והכי מוכח בפ' מי שמת [קנ"ה ע"ב] הגדול בן עשרים אפי' אינו יודע בטיב משא ומתן (עדיין) [עדיף] למכור בנכסי אביו (דפחות) [מפחות] מבן עשרים ויודע בטיב משא ומתן. הילכך יודעת לשמור גיטה דשוטה מסתבר דסגי אפי' בצרור וזורקו, ולכל היותר בעי בהבחנה בין חפץ לחפץ בשעה שמחזירתו. ואם יודעת זו ובקיאה בשמירה כזו אכתי לא ידענא במה יש להבחין אם יודעת לשמור עצמה, דמדרבנן אינה מתגרשת. ונר' דר' יוחנן דאמר בפ' מי שאחזו [ע"א ע"ב], חלוקין עליו חביריו על רשב"ג, לית ליה דר' יצחק דאמר, יודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עצמה מדרבנן אינה מתגרשת, אלא סבירא ליה דלא גזרו בה רבנן. דהאי דמוקי למתני' דפ' חרש [קי"ג ע"ב] דקתני גבי דידיה, נשתטה לא יוציא עולמית, וגבי דידה, (לא תצא) [קתני נשתטית לא יוציא, ולא קתני עולמית, אלא ש"מ דמדרבנן לא גרשה], הלה מפ', מאי עולמית, אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב. והכי מוכח בירושלמי דפ' חרש [ה"א] דהך דר' יצחק לאו דברי הכל. דגרסי' אמתני' דנשתטה לא תצא, דברי ר' ר' ינאי אומר משום (גרירה) [גדירה], כמדומה דה"פ, מתני' מיירי מדרבנן, [ו]כשיודעת לשמור גיטה, וגדרו גדר שלא תצא משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר. ר' זעירא ור' אילא תרווייהו אמרי בשאינה יכולה לשמור גיטה. פי', מתני' בשוטה שאינה מתגרשת מן התורה, כגון שאינה יודעת לשמור גיטה, אבל יודעת לא גזרו למנהג הפקר. ר' נחמיה, בש"ר עוקבא בש"ר יוסף [אמר], תלת. פי', ג' דברים ביניהם. אם עבר וגירש, [ל]מאן דאמר משום [גזירה אסור [ל]מ"ד משום שאינה יודעת לשמור גיטה וזו יודעת] לשמור גיטה. פי', מאן דאמר מדרבנן, אסרו אפי' בדיעבד. מאן דלא גזר, אפי' לכתחילה [שרי]. הרי אחד מג' דברים. השני, יש לה אב ויכולה לשמור את גיטה. פי', אפי' היא אינה יודעת לשמור, יש לה אב הוא ישמור לה גיטה. מתגרשת למ"ד לא גזרו, למ"ד גזרו לא תתגרש. השלישי, פעמים שוטה פעמים חלומה, מ"ד משום (חלומה) [גזירה], אסור. למ"ד שאינה יכולה לשמור את גיטה, יש לה עדים ויכולה היא לשמור את גיטה. משמע אפי' תקבלנו בשעת שטותה, הואיל ויש לה עדים של שמירה, ועוד הגט בידה בשעה שהיא חלומה מתגרשת. ואם הפי' כמו שפירשנו, כדיי הן ר' יוחנן ור' זעירא לסמוך עליהן בשעת הדחק שגם זו תתגרש. ואם יש גימגומין בדבר, יסמכו רבותינו על התרת חרם, ומתיר כמו כן שישא זה בגט זה אחרת, ונסמוך על זה שהלב נוטה שבלא היתר חרם היה רשאי לישא אחרת בגט זה. חדא, דמעשים בכל יום, בר מינן וכל ישראל, היוצאת לתרבות רעה בעליהן נושאין אחרות, אע"פ שזאת אגודה בו, אפי' במקום שהיתה תקנה לדבר שהיתה מקבלת גט על ידי שחדי' וכ"ש זאת, שכל תקנות שידענו להפך בהן הפכנו ועשינו. הרי על זאת ועל כיוצא בה לא פשטה תקנת הגאון מאור הגולה. ואע"פ שיש להשיב זאת, גט יצא לתרבות רעה נאסרה עולמית, אפי' אם תחזור בתשובה, אבל שוטה אם תשתפה מותרת לו. מכל מקום גם היוצאה לתרבות רעה אשתו היא ואגודה בו, וכשנושא אחרת הרי יש לו שתי נשים, אבל גט של שוטה אפי' אם יש ספק בדבר מהני, [שהרי] אם תשתפה יבוא להחזירה צריכה קידושין, כמו מתחילה בפנוייה בעלמא. ואם לעניין קידושין נותן לה דין פנוייה מחמת קבלת גיטה, כמו כן להתיר בעלה באשה אחרת על ידי התרת חרם. ואם ליבנו נוקפינו להתירה בדבר שהיה במניין הגאון הגדול, והלא אין אנו מתירין כי אם לרווחא דמילתא אם קבלת הגט מגומגם קצת. ועוד, לא יהא אלא נדר שהודר ברבי' שאין לו הפרה, אפ"ה במקום מצוה יש לו הפרה. דאין לנו מקום מצוה גדול יותר מפריה ורביה, שמצינו שדוחה עשה, [גיטין מ"א ע"א] דמי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושין אותו בן חורין משום לא תוהו בראה. ועוד, הא דאמרי' [עדויות פ"א מ"ה] דצריך מניין גדול להתירו, היכא דבאין להתיר ולעקור כל התקנה לגמרי, אבל לצורך שעה נראה דיכול להתיר קצת, דהא ר' התיר את הפת היכא דליכא (אלא) פלטר ישראל [ע"ז ל"ה ע"ב], ואע"ג דפת (הזה) [הוה] במניין י"ח דבר, כל שכן הכא שאין מתירין אלא לזה שעקר אסמכתינו על הגט. ואמרי' נמי בשמעתא קמייתא דנדה [ג' ע"ב], אע"ג דב"ש עשו סייג לכל התורה כולה, במקום ביטול פריה ורביה לא עשו סייג, כל שכן שנידון שלפנינו לא כיון הגאון לגזור מעולם. ומצינו כמה הקילו חכמים אפי' משום עיגונא דאשה, כ"ש דאיש, דצערו מרובה ומצווה על פריה ורביה. ומה שלא הוזכר עיגונו של איש, בימיהם לא משתכח קודם גזירת הגאון, חוץ מהאומר צא וקדש לי אשה ואסור בכל הנשים [נזיר י"ב ע"א], שאין תקנה לדבר. ואתם רבותיי מלאי דבר, כוחכם יגבר, ותחושו תשובתכם. ולולי חבירי ר' דוד שמוביל היה דעתנו להשכיר שליח מיוחד. ועל פיכם נחיה, ושלומכם ושלום ישיבתכם יגדל ויצליח, כחשק תלמידכם. שמחה בר שמואל.
דרך קצרה השבנו למורינו הרב ר' שמחה על דבר האשה שנשטית. יוודע למורינו כי ראינו בנו של ר' שמואל בר עזריאל ממגינצ' שהיתה אשתו משועממת ושוטה בדרך זאת האשה שכתבת. ובאו הוא ואביו בוועד הקהילות, והיה מבטל תפילות (ומפנין) [ומפגין] מביטול פריה ורביה, כמה פעמים. והיה מבקש התרת חרם הגאון הגדול מאור הגולה ולא רצו להתיר לו, ואמרו מוטב להפסיד נפש אחת מלעשות קילקול לדורות הבאים. גם לבונא בא ולא הועיל ולא הסכימו רבותי' להתיר. לכן יראנו גם אנחנו להסכים, פן חס ושלום יבא לקילקול. ואף כי היו מליזים בניהוג הסתר דבר אפ"ה לא התירו לו. אף כי אין לנו אלא מה שאמרו חכמים בפרק התקבל [ס"ה ע"א], ג' מידות כרבא, וצריכא דעת כפעוטות, דהא פיקחת היתה מתחילה ודמי' לקידושי אביה בקטנה, וכגירס' רש"י והלכות גדולות. וגירסת פר"ח להיפך לא נהירא לן, דגרעי קדושין למיאון מגירושין, דבדבר קל החמירו להצריכה מיאון. ואדונינו קילס פר"ח משום דבעינן דעתא צלותא בקידושין מבגירושין שהם בעל כרחה. ולא זו הדרך, דלמיאון החמירו בדבר קל. ומתוך דבריך אנו מבינים כי אין לה דעת כפעוטות, ואתה מודה בקטנה, אך מפני שהיא גדולה אומר אתה דעדיפא וסגי לה בשיעור זוטא דצרור וזרקו אגוז ונוטלו, כאשר הוכחת מפרק מי שמת [קנ"ה ע"ב] דעדיף גדול בן כ' אפי' אינו יודע בטיב משא ומתן למכור בנכסי אביו מפחות מבן כ' היודע בטיב משא ומתן. והא ליתא, דהא אמרי' [שם קנ"ו ע"א], והילכתא כגידל בר מנשיא, ויכול למכור בנכסי אביו אפילו פחות מכ'. ואפי' לדברי מקצת רבותיי דמפרשי' הך דגידל בנכסי דנפשיה ולא בנכסי דאבוה, משום דקושיא דרבא אדרבא, ודוק בספר האלפסי ותשכח, מכל מקום לא דמו, דאם אינו יודע בטיב משא ומתן מכל מקום חכם הוא בכל שאר דרכיו, אבל גדולה שאינה יודעת בשיעור פעוטות איכא למימר דגרעי מקטנה טפי, דאתיא לכלל דעת. ורבותינו גזרו כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר ואנו איך נפרוץ גדר. ונ"ל דהילכתא כר' יצחק, וליכא מאן דפליג עלה בהא, דלכתחילה אסור (לגרוס) [לגרש], כדמוכח בפ' חרש [קי"ג ע"ב], דאמור רבנן לא לפקה ובירושלמי [שם פי"ד ה"א] שהבאת פליגי אם עבר וגירשה. מאן דאמר משום (גריד) [גזירה] אסור אפי' בדיעבד, ולמאן דמפ' בירושלמי מתני' בפרק חרש כשאינה יודעת לשמור את גיטה, דמדאוריית' [לא] תצא, לדיוקא דעולמית לא חייש, דסבירא ליה דלמעוטי אפי' יכול למימ', אתא כר' יוחנן פרק מי שאחזו [ע"א ע"ב], מיהא סבירא ליה דלכתחילה אסור משום דר' יצחק, אבל בדיעבד שרי, (לא הוה) [והוי] מצי לאוקומי מתני' כר' יצחק ולכתחילה, אלא דניחא לאוקומי בדאורייתא, ועולמית אגב דחרש נקט ליה כר' יוחנן. מינה שמעי' דלכתחילה לכולי עלמא אסור. ונפלינו על חכם כמוך שכתבת (אפי') [אבל] מאן דלא גזר אפי' לכתחילה שרי, זו אינו בירושלמי ולא בתלמוד בבלי. ועוד חידשתה ופי' חלק השני, אם יש לה אב והיא אינה יודעת לשמור, למ"ד לא גזרו אביה ישמור את גיטה. זהו לשונך. הרי דבריך סותרין זה את זה, שפי' בחלק הראשון שאפי' לכתחילה מתגרשת בלא קבלת אביה למאן דלא גזר. ועוד כדי ליישב דבריך כתבת דר' יוחנן דאמר בפרק מי שאחזו חלוקין עליו חכמים על רשב"ג פליג אדר' יצחק, מדמפר' עולמית ליכול לדבר מתוך הכתב, ותלמוד' דחי לה דלמא כדר' יצחק. אישתמיטתיה למר דלדבריך קשיא דאביי אדאביי, דהא אביי מסייע ליה לר' יוחנן ואמר, אף אנן נמי תנינא נשתטית וכו', ודייק(ינן) מעולמי' כדר' יצחק. אלמא על כורחי' כולהו אית להו כדר' יצחק [ובפרק מי שאחזו מסייע אביי לר' יוחנן ואמר], מאי עולמית לאו אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב, ורב פפא דחי לה דלמא כדר' יצחק. ובהא פליגי בפ' מי שאחזו, שאביי שמע מלשון עולמית תרווייהו, דר' יצחק וגם דר' יוחנן, ורב פפא דחי לה דלמא לכדר' יצחק גרידא, דלכתחילה אסור. (ואפי') [ואפשר דאפילו] בדיעבד כיון דאיכ' פלוגתא כיון ששורש גיטין דאינה יודעת לשמור גיטה דאורייתא ואתי לאיחלופי אזלינן לחומרא, ולא אמרינן בהא בשל סופרים הלך אחר המיקל כדאמרי' בפ"ק דע"ז [ז' ע"א]. והיך תלת דירושלמי ה"פ, אע"פ שבשיבוש בירושלמי שלך וגם בשלנו. האחד פליגי בעבר וגירש כדפרי' לעיל אבל לכתחילה לכ"ע אסור כדר' יצחק. השני פליגי בקבלת אביה דלכתחילה ויכולה לשמור גיטה ע"י אביה למאן דאמר משום (גזירה) [גדירה] אסור, שהרי ינהגו בה מנהג הפקר, כיון שהיא אינה בת דעת לשמור עצמה. ואפי' אם היא יודעת לשמור את גיטה גזרינן כדר' יצחק כדאיתא בפ' חרש. והא דנקט אביה לרבותא דהיתירה למאן דלא גזר שרי על ידי אביה, דלכתחילה שרי, אפי' אינה יודעת לשמור עצמה. ושלישי כדפריש מר. ובכל הני אזלינן לחומרא. ורבי' רש"י פי' דאינה יכולה לשמור גיטה אינה מתגרשת אפי' בקבלת אביה. וראיתי בתוספות צרפתים שר"ת נחלק על ידי מעשה ואמר שמתגרשת בקבלת אביה, וראיותיו לא ראיתי שם. והם לא נחלקו אלא בפי' מתני' בפ' התקבל [ס"ד ע"ב] דקאי אקטנה, אבל גדולה והיא שוטה נראה דשוים שאינה מתגרשת בקבלת אביה. וההיא דפרק מי שאחזו [ע"א ע"ב] פי' בתוס' נמי דר' יוחנן אית ליה דר' יצחק, (אמר) [ו]אביי הוא דייק דעולמית קאי נמי (אנתגרשה) [אנתחרש] ואפי' יכול לדבר מתוך הכתב, [ו]אנשטתה קאי כדר' יצחק. ודרב פפא סבירא ליה דלא קאי עולמית אלא אנשטתה כדר' יצחק ולא (אנתגרשה) [אנתחרש], אלא (ראיי') [אורחא] דמילתא למינקטינהו כחדא, חרש ושוטה. ובתוספ' דגיטין [פ"ד ה"ג] אין הלשון (כמשנכתה) [כמו שכתבת], ואפ"ה נקל למבין להטות התוספתא לגמרא דידן דאגמרא דידן סמכי'. ובתקנת מאור הגולה לא אדונים אנחנו בדבר זה להתיר, כי כמה יש (תילות ועקרת) [חולות ועקרות], ויש ביטול מפריה ורביה ולא שמענו מחלוקת ביניהם. והך דפ"ק דנידה [ג' ע"ב] דב"ש לא עשו סייג משום ביטל פריה ורביה, התם איכא טעמ' אחרי' כדאמרי', דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתא וכו', ודו"ק ותשכח.
